אנו, דוד נחום ואלי בכר, רצנו יחד במשך שנים. חברים קרובים שצועדים במסלול משותף. קילומטר אחרי קילומטר, שיחה אחרי שיחה. באחת מאותן ריצות עלה סיפור אישי מאוד, סיפור על משפחה.

אלי סיפר על אביו, ליאון, חוקר בכיר ואיש חקירות יוצא דופן. אדם שנשא בתוכו עולמות שלמים של חוויות וסיפורים מקריירה מרתקת. כאשר הלך לעולמו, הותיר אחריו קופסאות מלאות דפים, הממתינים להיחשף. ליאון, שאהב לכתוב בכל ליבו, לא זכה לאסוף את כתביו לספר שלם.

המחשבה הזו נגעה בנו עמוקות. כמו קפסולת זמן מלאה רגש וזיכרונות שנותרה ללא קול.

באותה שיחה דוד שיתף בזיכרון מאחיו, סימון, אדם שחייו נשזרו במילים. סימון אהב לכתוב. הוא היה פיזיקאי ופילוסוף חובב שעבד על ספר אישי במשך יותר מעשור.
הדרך הייתה מאתגרת ומתישה. כל טיוטה שהושלמה הובילה לסבב עריכות נוסף. שוב ושוב הוא שכתב ודייק. בסופו של דבר הדפיס מאה עותקים וחילק אותם לחברים ולמשפחה. כשהגיש להם את הספר, היה ניצוץ נדיר בעיניו. רגע של השלמה.
הספר נולד, אחרי שנים של מאמץ וכאב

הסיפורים של ליאון וסימון גרמו לנו להבין את הצורך האנושי בביטוי עצמי ואת הרצון להשאיר חותם אינטלקטואלי ורגשי. הבחירה להכיר בצורך הזה ולהסיר את החסמים שבדרך הולידה את אגאתה.

פלטפורמה שנבנתה כדי להפוך את תהליך כתיבת הסיפור לטבעי, נגיש, משתלם ואנושי. דרך להבטיח שאף סיפור משמעותי לא יישאר במגירה, ושאף קול לא ילך לאיבוד בין טיוטות. רצינו להעניק לאנשים ביטחון וכלים שילוו אותם במסע הזה, עד ליצירה שלמה ומלוטשת שהם יכולים להיות גאים בה.

בהמשך הצטרפו אלינו חברים קרובים שראו מיד את המשמעות שבחזון, האמינו בו בכל ליבם והפכו לשותפים אמיתיים בבניית הפלטפורמה. כך אגאתה התעצבה כמיזם שנועד לעשות טוב בעולם דרך סיפורים.

הספר הראשון שהושלם היה נקודת מפנה. אדם מבוגר, שחשב שההזדמנות שלו לספר את סיפורו כבר חלפה, חזר לחיים דרך התהליך. עיניו נצצו. האנרגיה שבו התחדשה. עם כל פרק וכל פסקה הוא גילה מחדש חלק מעצמו.

באותו רגע הבנו שאגאתה היא הרבה יותר מפלטפורמה. היא ניצוץ של שינוי שיעודד כתיבה ושיתוף